<h1>ספר החינוך מצוה רמ"ה</h1>
<h2>דף פד:</h2>
שלא לזרוע שני מיני זרעים כגון חטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים, ובא הפירוש עליו שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר. משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים מצות לא תעשה ה'. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מו"ק ב' ע"ב] שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כולן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי על כולן לוקה. והזורע בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא. ומה שאמרו שאין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים אפילו עומדים לרפואת בני אדם אין בהן משום כלאי זרעים. וכלאי אילנות הרי הן בכלל לאו זה של שדך לא תזרע כלאים, ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה כגון לזרוע זרע אילן עם זרעים דבר זה מותר אפילו לכתחילה חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא לאו י' בעזרת השם. ואמרו זכרונם לברכה [כלאים פ"ח מ"א] שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנו כלאים אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן לבד. וכן התירו ליטע יחור של אילן שהורכב כלאים או לזרוע מזרע שנזרע כלאים. והזרעים נחלקים לשלשה חלקים ושלשה שמות, ואלו הן, תבואה קטנית זרעוני גינה, ויש מזרעוני הגנה קצתם שנקראין מיני ירק. ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד כגון חטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חילוק יש בהן קצת בשינוי השם. כיצד, שאם נתערב שלא בכוונה חטה עם שעורה חלק אחד ביתר מכ"ג אין צריך לבור אותן, בפחות מיכן יבור אותן. ואם נתערבה באחד מזרעוני גנה שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לעניין זה כמין אחד הוא, ושיעורן בעשרים וארבעה בתבואה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [שקלים פ"א מ"א] שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגינתו ולשדהו ומנקה אותו מהן. וכל שהן שני מינין אף על פי שדומין בצורתן אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד אף על פי שמשונין בצורתן מחמת שינוי המקומות או שינוי עבודת הארץ הרי הוא כמין אחד. ודיני שיעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים, ושיעור הרחקת שני מיני ירק שלא ינקו זה מזה אמרו זכרונם לברכה שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא ריוח שניהם שלשה טפחים. ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' [מ"א] והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבה שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין לתוכה חמשה זרעונין, ולפי דברינו זה היה להם לומר תשעה, שמנה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה שכבר תירצו אותה בירושלמי [שבת פ"ט ה"ב] כי בערוגה שבערוגות היא מיתנייא.
והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בעניין כלאי הזרעים הוא שכל זמן שיש בהן בין שני המינין הרחקה הראויה, והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששים להם, וכן כל זמן שיראו מובדלין זה מזה כגון שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר אף על פי שהן יונקין זה מזה אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה, שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הרואים להדיא. ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל בשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כלומר שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ועוד למדו זכרונם לברכה [קדושין ל"ט ע"א] מדכתיב שדך לומר דוקא בארץ הוא שנוהג איסור כלאי זרעים אבל לא בחוצה לארץ, ואף על גב דלעניין הרכבת אילן דנפקא לן גם כן משדך לא אמרו כן אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפ"ק דקידושין [שם] דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תירצו הדבר זכרונם לברכה שם בקידושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם. ויתר רובי פרטיה מבוארין במסכת כלאים. ונוהגת איסור כלאי זרעים בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מותר לערב הזרעים לכתחילה ולזורען, ואפילו בארץ אין האיסור אלא לישראל, אבל מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקיימן לכשיגדלו בשדהו. וכל זה שאמרנו דוקא בכלאי זרעים אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן נוהגת אפילו בחוצה לארץ כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. ועובר על זה בין איש או אשה וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל חייב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו או ירק באילן או אילן בירק אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חייב גם כן מלקות.
